על פי ה"ניו-יורק טיימס", במשך יותר מעשרים ושתיים שנה, ישראל בונה את יכולותיה הצבאיות לאיום האפשרי של מתקני הגרעין האיראניים. עם זאת, ישנם סימני ספקות בנוגע ליכולת המוצקה של ישראל לבצע התקפות משמעתיות במתקנים אלו ללא תמיכה מאמריקה.
בישראל קיימת הבנה עמוקה של הסכנה שנשקפת מהגרעין האיראני, ובמהלך השנים פותחו תכניות מגוונות להתמודדות עם אתגר זה. אולם, ההבנה הזו נתקלת במכשולים משמעותיים.
חסרונן של פצצות פורצות בונקרים במשקל 30,000 פאונד, המתאימות להרס מתקנים הקבורים בעמקי האדמה כמו המתקן בפורדו, מהווה מגבלה רצינית על היכולת של ישראל לבצע תקיפות יעילות. היתרון הטכנולוגי והחומרי המתקדם של ארצות הברית בתחום זה מדגיש את הקושי שישראל נתקלת בו.
בנוסף לכך, גם בעלות על המטוסים המתאימים להטלת פצצות כאלה אינה נראית באופק. ישראל אינה מחזיקה בצי המטוסים המיוחדים הנדרשים כדי לפגוע במתקנים הקרביים וההגנתיים החדשים שיכולים לארח את המתקנים הללו. עיתוי זה מצריך יותר משלב הלקוח ומורכב מאסטרטגיות רבות שיביאו להצלחה.
כחלק מהמערך ההגנתי, ישראל מאמינה ביכולתה להשבית את מערכות ההגנה האווירית סביב אתרי הגרעין האיראניים, אך כאשר מדובר במתקנים שנחפרו עמוק תחת הרים, האתגר הולך ומתרקם. ההתחזקות של מתקנים אלה עם השנים מגדילה את הקושי לגבור על הגנותיהם, מה שמחייב פיתוחים נוספים והכנות קפדניות.
לאור זאת, ישראל מתמודדת עם דילמה אסטרטגית שלא ניתן לערער עליה. מצד אחד, הרצון למנוע מאיראן להמשיך בפיתוח הנשק הגרעיני עולה על פני כל שיקול אחר. מצד שני, הפערים בכוחות ובתמיכה טכנולוגית מוללים על התכניות שהיו אמורות להיות ברות קיימא. השאלה הגדולה היא עד כמה ישראל תוכל לפעול לבדה מול האתגרים הללו, והאם תוכל להסתמך על כוחות יבשתיים. זהו אתגר מורכב עם משמעויות עולמיות ואזוריות נרחבות, והדיאלוג בין שתי המדינות, ישראל וארצות הברית, הולך ומתחדד ככל שהמגבלות והסיכונים הולכים ומתרקמים.