ביום העדות ה-13 של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הוא פתח את הדיון בהצעה לעמוד לדקת דומיה. "אנחנו מלווים עכשיו את שירי ביבס וילדיה, ראוי שנקום לדקת דומיה כדי שניזכר במי אנחנו נלחמים", אמר נתניהו. השופטת פרידמן-פלדמן השיבה לו ואמרה: "זוכרים במי נלחמים, כרגע נמשיך כרגיל".
במסגרת הדיון, המתקיים על רקע האתגרים המשפטיים של נתניהו, הוא הדגיש את חשיבות הזיכרון הקולקטיבי והזיקה ההולכת ומתרקמת בין הציבור לבין הנסיבות ההיסטוריות שמלוות את המאבק שלו. דבריו מהווים חלק מהניסיון להדגיש את עוצמת הרגש והתחושות האישיות שהופכות את התקופה לשברירית ומורכבת.
השיח באולם הדיונים מצביע על הקונפליקטים הפנימיים ועל ההשפעות של האירועים המתרקמים בישראל. כעת, נתניהו ממשיך את קו ההגנה שלו, בעוד השופטת ושאר הנוכחים מתמודדים עם המתח בין העובדות היבשות לבין החוויות האישיות הנרדפות. הבחירות המוסריות והאמוציונליות המתעוררות במהלך הדיונים הופכות את הסיטואציה לקשה ומורכבת.
