בשנים האחרונות, ובעיקר מאז עלייתה לשלטון של ממשלת הימין, חל שינוי משמעותי במבנה הפוליטי של מדינת ישראל. הממשלה הנוכחית, המורכבת ממספר מפלגות ימין שונות, מביאה עמה ייצוג לציבורים שלפני כן היו מודרים ומרוחקים מהשלטון. הליכוד, עם בסיס כוח מזרחי ופריפריאלי, הפך למפלגת השלטון המרכזית, בעוד שהמפלגות החרדיות והציונות הדתית מחזיקות בידיהן כוח פוליטי משמעותי. הימין ניצח בבחירות, והמדינה חווה תמונה פוליטית חדשה בה ציבורים שלמים, שמסורתית לא היו נציגים בממשלה, זוכים סוף סוף להשפעה. לכאורה, מדובר בשינוי דרמטי שמביא עמו שינוי בתפיסת השלטון במדינה.
אולם, לכאורה, למחנה הפוליטי שמפסיד בבחירות לא נשארו אפשרויות רבות לשוב לשלטון בדרכים דמוקרטיות. אנשי המחנה המפסיד מבינים היטב כי לא יוכלו לשוב לשלטון דרך רוב בקלפי, ולכן הם פונים לערוצים אחרים כדי לשמר את כוחם. המוקד המרכזי שבו הם בחרו להתמקם הוא מערכת המשפט. מערכת זו, שאינה נבחרת באופן ישיר על ידי העם אלא לכאורה בידי שופטים שמבצעים את הבחירה בעצמם או שחייב את אישורם בכל בחירה, מספקת להם שליטה רבה. בצורה כזו נשמרת השפעתם המובהקת של אנשי השמאל במערכת, תוך שהם מצליחים לשמור על כוחם במוסדות המדינה גם כאשר הם במיעוט פוליטי.
כחלק מהמאבק הזה, לכאורה, אנשי המחנה המפסיד עושים שימוש בשיטות מניפולטיביות לשמירה על שליטתם. אחת השיטות המרכזיות היא הפחדה: כל ניסיון מצד רוב הציבור או נבחרי ציבור לקחת שליטה ממערכת המשפט מלווה בטענות על "קץ הדמוקרטיה". קריאות אלו נועדו ליצור תחושת אי-נוחות ופחד בין אזרחי ישראל ולהרתיע את מקבלי ההחלטות מהמהלכים שמבקשים לשנות את המצב הקיים. כל ניסיון לערער את הסטטוס-קוו המשפטי נתקל בהפחדות חסרות כל בסיס, שנועדו לשמור על המערכת כפי שהיא.
בנוסף להפחדות, ישנו גם איום מתמיד מצד אנשי המחנה המפסיד על נבחרי ציבור בתיקים פליליים ובחקירות. לכאורה, כל צעד כזה נעשה במטרה להרתיע ולהשפיע על מקבלי ההחלטות, במקביל לשימוש בטענות על "ניגוד עניינים". לדוגמה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנמצא במהלך משפט, אינו יכול לעסוק בנושאים משפטיים. עתה, גם בן גביר, שניסה לשנות את המערכת המשפטית ודיבר על החלפת היועמ"שית, הפך לכאורה למטרה לחקירות לכאורה על מנת לחסום אותו מלהצליח לשנות את המצב. זו השיטה שבה נוקטים להרתיע ולהגביל את נבחרי הציבור המנסים לפעול נגד המערכת.
הציבור בישראל לכאורה חשוף להנדסת תודעה מתמשכת, שמבוצעת דרך התקשורת המרכזית, הנמצאת פעמים רבות בשליטת המחנה המפסיד. התקשורת מנסה להרחיק את הציבור מהבנת המאבק האמיתי שמתרחש בין המערכת הפוליטית והמשפטית, ומניעה אותם לתפוס את המאבק כמאבק של "טוב מול רע". כל זאת נעשה תוך שמירה על מציאות שבה המערכת המשפטית נשארת בלתי נגועה, והכוח הפוליטי ממשיך להיות בידיהם של אלו שאיבדו את כוחם בבחירות.
מאבק זה הוא לא רק פוליטי, אלא גם מערכתי וערכי, והוא נוגע לעתיד הדמוקרטיה הישראלית. לכאורה, אם לא יתבצע שינוי אמיתי, ייתכן שהמאבק יימשך לעד, ובסופו של דבר, השלטון לא יהיה בידיים דמוקרטיות אלא בידיהם של גורמים שמעוניינים לשמר את שליטתם דרך המערכת המשפטית. המאבק להחזיר את הריבונות לעם ולהבטיח שיטה דמוקרטית אמיתית חייב להימשך.
