ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האסון שהתרחש ב-7/10 היא נושא רגיש ומורכב, אשר מחייב עיון מעמיק והבנה של השפעתה על הציבור הישראלי. במקרה זה, ישנה חשיבות רבה לכך שהוועדה לא תהיה תחת שליטתה של מערכת המשפט, שהאובייקטיביות שלה נמצאת במוקד השיח הציבורי והפוליטי.
מקרה אלי פילדשטיין ומערכת המשפט מהווה דוגמה לכך שאסור למחנה הלאומי להסכים להקים ועדת חקירה ממלכתית תחת פיקוח מערכת המשפט, גם בשל החשש מכך שזו לא תוכל לבצע חקירה אובייקטיבית.
מערכת המשפט הישראלית, במיוחד בקרב שופטים בכירים, לא פעם נתפסת ככזו שפועלת ממניעים פוליטיים, דבר שמעמיד בספק את יכולתה לבצע חקירה בלתי תלויה. מחנה השמאל לא מהסס להציג את פעולתו כ"לא פוליטית" כאשר הוא בשלטון, בעוד כל יוזמה מצד המחנה הלאומי, שמייצג את הרוב היהודי בארץ, מכונה "פוליטית".
בכך נשמעת טענה מרכזית – מערכת המשפט אינה יכולה לחקור את עצמה. יש צורך בהגינות ובשקיפות, ולכן הצעת הממשלה להקים ועדה פריטטית, בה ייבחר נציג מטעם הקואליציה ונציג מטעם האופוזיציה, היא הצעה הגיונית והוגנת.
ועדת חקירה כזו תוכל לבדוק את כשלי המערכת בצורה מאוזנת וללא השפעות פוליטיות מיותרות, ותשיב את האמון הציבורי במערכת המשפט ובתהליך החקירה.
